לכאורה, מדובר באחד האבסורדים הגדולים ביותר שהיחסים בין הממסד היהודי של המדינה לבין האזרחים הערבים שלה יכלו לייצר. עמותה שפעילים בה כמאה זוגות ערבים מחיפה, כולם הורים צעירים לילדים בגיל בית הספר היסודי, מבקשת מהמדינה שתקים בעבורם בית ספר ממלכתי שאליו יוכלו להעביר את ילדיהם הלומדים כיום בבתי ספר פרטיים, רובם ככולם בבעלות הכנסיות. המדינה, שלכאורה היתה צריכה לקפוץ על המציאה ולאמץ את ראשי הקבוצה הזאת אל חיקה, עושה בדיוק ההיפך. היא נוקטת סחבת, עורמת קשיים, ונותנת להורים להבין שהיא מעדיפה שילדיהם ימשיכו להתחנך בבתי ספר הכנסייתיים, שבהם לומדים על פי תוכניות לימודים שונות מאלה של משרד החינוך.
"עמותת חיואר לחינוך אלטרנטיווי", המאגדת את ההורים הללו, קמה בשל מצבו הקשה של החינוך הערבי בחיפה. חבריה מבקשים להקים "בית ספר ממלכתי ערבי בעל פדגוגיה הומניסטית, הדוגל במעורבות הורים ובמחויבות קהילתית וחברתית", כפי שנאמר במטרות העמותה. כמו פעילים רבים בעמותות דומות באוכלוסייה היהודית, גם ראשי חיואר (בערבית: דיאלוג) הם רובם אקדמאים צעירים, בעלי תפישות חילוניות וליברליות. אך בניגוד לרוב העמותות היהודיות, הם אינם מבקשים להוציא את ילדיהם מהמערכת הממלכתית האינטגרטיווית, אלא דווקא להוציא אותם מבתי ספר פרטיים, שהם סלקטיוויים באופיים, ולהעביר אותם למערכת הממלכתית האינטגרטיווית יותר.
ההבדל נובע, בין היתר, מהשוני בין החינוך הממלכתי העברי לזה הערבי; מערכת החינוך של חיפה, עיר מעורבת שכחמישית מתושביה הם ערבים, ממחישה היטב את השוני הזה: כ-5,800 ילדים לומדים בבתי הספר הערביים של חיפה, אך רק ל-36% מהם נמצא מקום בבתי ספר ממלכתיים, הממומנים מימון מלא על ידי המדינה. יתר הילדים, בהם גם מוסלמים רבים, לומדים, מקצתם בניגוד לרצון הוריהם, בבתי ספר פרטיים כנסייתיים (יסודיים ותיכוניים) שבהם הם נאלצים לשלם שכר לימוד גבוה. אחוז זניח מאוד לומדים בבתי הספר הממלכתיים הלא-ערביים. באוכלוסייה היהודית התמונה שונה: הרוב המכריע מ-37 אלף התלמידים היהודים בחיפה לומדים בבתי ספר ממלכתיים; רוב האחרים לומדים, על פי רצון הוריהם, בבתי ספר חרדיים.
מצוקת המערכת הממלכתית חמורה במיוחד בתחום החינוך הערבי העל-יסודי. לצד ארבעה בתי ספר יסודיים פועלת רק חטיבת ביניים ערבית אחת - בית הספר "אל-מותנבי" - ורק בית ספר תיכון אחד, שיש בו מגמה טכנולוגית בלבד. בית הספר אל-מותנבי, שבשנה האחרונה למדו בו 456 תלמידים, אינו מסוגל לקלוט את בוגריהם של כל ארבעת בתי הספר היסודיים, ורבים מהם נאלצים לפנות לחינוך הכנסייתי. אלא שלא תמיד בתי הספר הכנסייתיים מוכנים לקלוט אותם, כי העדיפות בהם ניתנת, מדרך הטבע, למי שלמד שם כבר מכיתה א'. משום כך רוב ההורים הערבים מעדיפים לשלוח את ילדיהם לבתי הספר הפרטיים עוד בבית הספר היסודי. רק מי שאינו מסוגל לעמוד בתשלום שכר הלימוד ישלח את ילדיו לבית ספר ממלכתי, והדבר משפיע כמובן על רמת הלימודים בהם.
"הגענו למצב שאפילו מורים בבתי ספר ממלכתיים כבר התחילו לשלוח את ילדיהם לבתי ספר כנסייתיים", אומר ד"ר אליאס זידאן, ממקימי חיואר ומראשי הפעילים בה. "ואני לא מאשים אותם. הם גם לא אשמים ברמה הנמוכה של החינוך הממלכתי. זו אשמת המערכת".
חינוך פתוח ושוויוני
ראשי חיואר לא אוהבים גם את מה שמתרחש בבתי הספר של הכנסייה. "רמת הלימודים בהם אמנם גבוהה יותר, אבל התפישות החינוכיות והפילוסופיות שלהם די דומות למקובל במערכת הממלכתית", אומר ג'סאן ח'רעיבה, אף הוא מראשי חיואר. "בשתי המערכות דבקים בשיטות הישנות והמסורתיות. שיעורים פרונטליים ומשעממים והקניית ידע לא נחוץ, במקום הקניית הכלים הדרושים לילד כדי שישיג את הידע בעצמו".
גם המשמעת המחמירה והתנגדותן העקרונית של ההנהלות להקמת ועדי הורים תורמות להפיכת בתי הספר הכנסייתיים לאופציה לא רצויה בעיני העמותה, המאמינה כי "להורים תפקיד מרכזי בחינוך ילדיהם בבית ובבית הספר", ומבקשת לזכות את הילדים ב"חינוך המתייחס לכל ילד באופן פרטני ומציב אותו במרכז התהליך החינוכי". "אני רוצה שהילדה שלי תלך לבית הספר בכיף", אומרת בותיינה עבוד, פעילה בעמותה. "אני רוצה שהיא תלך לבית ספר שבו תקבל חינוך דמוקרטי, פתוח ושוויוני, שמתאים למאה ה-21 ושמכין אותה לחיים בארץ שלה ובחברה שלה".
הם מבקשים לקבל חינוך מהסוג הזה דווקא בבית ספר ממלכתי ואינטגרטיווי, שימומן על ידי המדינה ויתנהל בפיקוח מלא של משרד החינוך ועיריית חיפה, ולא בבית ספר פרטי, סלקטיווי ואליטיסטי. "אנחנו רוצים בית ספר שיהיה פתוח לפני כל ילד ערבי בחיפה", מוסיפה עבוד. "אנחנו אזרחים במדינה, אנחנו מודעים לזכויות המגיעות לכל אזרח במדינה, ואנחנו רוצים לממש את זכותנו לחינוך ממלכתי רשמי טוב עבור ילדינו".
בשלבים הראשונים לפעולתם הם התלבטו רבות בשאלה, אם לדרוש חינוך טוב במסגרת המדינה או שמא לדרוש מהמדינה שתכיר בזכותם להקנות לילדיהם חינוך טוב מחוץ למסגרות הממלכתיות. "בחרנו באופציה הממלכתית, למרות שאנחנו מודעים היטב לכל המינוסים שלה", אומר חרעיבה. "ברור לנו שהדברים בבית הספר שלנו לא יתנהלו כמו שהם מתנהלים בבתי ספר דמוקרטיים בחדרה או במודיעין. שם אין למדינה בעיה, למשל, לאפשר להורים לבחור במנהל ולמנהל לבחור במורים. ברור לנו שאצלנו המדינה לא תוותר על הכתבת המגמות הפוליטיות ולא על מעורבות השב"כ בבחירת המורים. ובכל זאת אנחנו בחרנו, במודע, באופציה הממלכתית. אנחנו אזרחי המדינה הזאת ואנחנו רוצים למצות את כל הזכויות שלנו כאזרחים במדינה".
לכאורה, כל נתוני הפתיחה היו חיוביים. הקבוצה שהקימה את חיואר מורכבת מצעירים שאפתניים בשנות העשרים והשלושים לחייהם, בעלי מודעות חברתית מפותחת. רובם בעלי השכלה אקדמית ונהנים ממעמד חברתי מבוסס. ד"ר אליאס זידאן, המוביל את העמותה, סיים בארה"ב דוקטורט ברווחה חברתית ומנהל בחיפה חברה העוסקת בייעוץ ארגוני ובמחקר חברתי. בותיינה עבוד, בוגרת בית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית בירושלים, עובדת במעון לנשים נפגעות אלימות, המטפל בקורבנות ערביות ויהודיות. ג'סאן ח'רעיבה הוא רואה חשבון וג'נאן עבדו, מנכ"לית העמותה, גם היא עובדת סוציאלית. ילדיהם (חוץ מאחת משתי בנותיה של עבדו) לומדים בבתי ספר כנסייתיים.
כמו כל יתר פעילי חיואר, ארבעתם מעורים היטב בחברה הערבית בישראל, מודעים היטב לנעשה בחברה היהודית בישראל, מתמצאים ברזי המציאות הפוליטית והחברתית של חיפה ונטולים זיהוי פוליטי-מפלגתי אחיד. הסיכויים של תוכניתם להתממש היו טובים גם משום שהנושא שלה אינו שנוי במחלוקת פוליטית או אידיאולוגית בין יהודים לערבים וגם משום שהוכנה בצורה קפדנית ורצינית, בסיועם של גורמים מקצועיים בעלי ניסיון. בתחילת דרכם ביקרו בבתי ספר דמוקרטיים ברחבי בארץ (בחדרה, בכפר סבא, במודיעין), למדו את המבנה שלהם ואת מטרותיהם, קראו חומר על בתי ספר ייחודיים בארץ ובעולם ושכרו את שירותיו של משה לרנר, שששימש יועץ להקמתם של רבים מבתי ספר הדמוקרטיים בישראל.
אחת ההחלטות הראשונות שקיבלו - "הכרעה אסטרטגית", קוראת לה ג'נאן עבדו - קבעה שהם יקדמו את תוכניתם אך ורק בדרך של שיתוף פעולה עם המוסדות הממלכתיים הרלוונטיים. גם לוח הזמנים תוכנן בקפידה. הם התחילו להתארגן בנובמבר 2000, בהנחה שבית ספרם יתחיל לפעול בשנת הלימודים תשס"ג, שתיפתח ב-1 בספטמבר 2002. את הכנס הפומבי הראשון, שאחריו שוגרה פנייתם הראשונה לעיריית חיפה, הם קיימו בפברואר 2001. יותר ממאה זוגות, שלהם 262 ילדים האמורים ללמוד בתשס"ג בכיתות א' עד ז', חתמו על מכתב הפנייה. ראשי חיואר סברו ש-13 חודשים הם זמן מספיק כדי להשלים את ההכנות לקראת ההרשמה לשנת הלימודים הבאה, שנפתחה במארס 2002.
אכזבה מראש העיר
מהתגובות הראשונות שקיבלו נוצר הרושם שהם לא טעו. במארס 2001, זמן קצר אחרי כנס היסוד שקיימו באולם בית הספר הריאלי, הם הוזמנו לפגישה אצל ראש מינהל החינוך בעיריית חיפה, צבי רק. גם נציגי מחוז חיפה של משרד החינוך השתתפו בפגישה והגיבו על הרעיון, כמו נציגי העירייה, בחיוב ובאהדה. בסופה של הפגישה הוחלט לכונן ועדת היגוי שתנסח מסמך מפורט וזה יועבר למשרד החינוך בירושלים.
המסמך המשותף לעמותה, לעירייה ולראשי המחוז, שדיבר על פתיחת בית ספר דמוקרטי לתלמידים מכיתה א' עד סוף חטיבת הביניים, היה מוכן כבר בסוף אוגוסט ואנשי העירייה העבירו אותו לידיה של רונית תירוש, מנכ"לית משרד החינוך. אנשי חיואר איתרו בינתיים מבנה מתאים: בניין נטוש בעיר התחתית שבעבר פעל בו בית ספר ומאז סגירתו הבניין משמש מקום מפגש לעבריינים ומסוממים. בתחילת ספטמבר אשתקד דומה היה כי התוכנית של חיואר עלתה על פסים ביצועיים.
הקשיים והסחבת החלו כאשר הטיפול עבר מהדרגים המקצועיים בעירייה ובמשרד לדרגים הפוליטיים. זה התחיל בהודעה ממשרד החינוך לעירייה, שבה נאמר כי "הקמתם של בתי ספר דמוקרטיים הוקפאה עד לסיום עבודת ועדה שהוקמה לדון בנושא". אנשי חיואר קיוו שראש העיר, עמרם מצנע, יפעל לשכנע את תירוש ואת השרה לימור לבנת לשנות את עמדתן, אך התאכזבו ממה שהם מכנים עכשיו "חוסר עניין" של ראש העיר.
הם הפעילו מסע שתדלנות משלהם והצליחו לשנות את הגישה של משרד החינוך. סמנכ"ל המשרד, יצחק כהן, הודיע בדצמבר 2001 לעיריית חיפה כי למרות מדיניות המשרד שלא לאשר בתי ספר דמוקרטיים, במקרה הזה, "אם העירייה תגיע למסקנה שיש מקום להקמתו" של בית הספר המשרד יהיה מוכן "לבחון את העניין באהדה". אך ראש העיר שב והכזיב אותם. מצנע והפקידים הכפופים לו, שחודשיים קודם לכן התייצבו מאחורי המסמך של ועדת ההיגוי, נמנעו עכשיו מלהודיע למשרד החינוך כי הגיעו למסקנה שיש מקום להקמתו של בית הספר.
אנשי חיואר ביקשו להתקבל לשיחה אצל מצנע ונתקלו בסחבת שנמשכה חודשיים. כשסוף סוף באו ללשכתו, בסוף מארס, שמעו ממנו שהוא תומך בהקמתן של שתי כיתות בלבד, שיפעלו במסגרת אחד מבתי הספר הקיימים. כאשר התברר להם כי החמיצו את מועד ההרשמה לשנת הלימודים הקרובה, כי העירייה אינה מוכנה להילחם את מלחמתם מול משרד החינוך, וכי איש אינו מוכן להבטיח להם שבית הספר ייפתח אי פעם בעתיד, הם פנו לאגודה לזכויות האזרח.
עו"ד הדס תגרי מהאגודה עתרה בשמם לבג"ץ. התנהגותם של משרד החינוך ועיריית חיפה, כתבה, "מהווה הפרה של חובתם להעניק לכל ילד חינוך חובה חינם", מנוגדת "לחובה להנהיג, הלכה למעשה, שוויון הזדמנויות בחינוך לכל ילד ללא הבדל לאום או מעמד כלכלי" ועומדת בסתירה "לאינטרס הציבורי להרחיב את מעגל הילדים הלומדים בחינוך הממלכתי".
בעירייה אומרים גם היום שהם תומכים ביוזמה של חיואר, ושראש העיר עשה כל שביכולתו כדי לקדמה, אך ידיהם כבולות משום שאינם יכולים לפעול בעניין הזה בניגוד לעמדתו של משרד החינוך. במשרד החינוך מסרבים להגיב, בנימוק שהנושא תלוי ועומד בבג"ץ. אנשי חיואר הגיעו מצדם למסקנה שהמדינה רוצה שילדיהם ימשיכו ללמוד בבתי הספר של הכנסייה, אולי משום שזה חוסך למדינה מיליוני שקלים בשנה. עם זאת, הם מבטיחים להמשיך ולדרוש שהמדינה תכבד את זכותם האזרחית לתת חינוך ממלכתי לילדיהם.
לסירובם של נציגי המדינה לשתף פעולה עם קבוצה ערבית המבקשת להעניק לילדיה חינוך ממלכתי, שנראה לכאורה בלתי סביר, יש ככל הנראה הסבר החורג מהשיקולים התקציביים. ראשי חיואר משתייכים לדור חדש של פעילי ציבור ערבים, המתבלט בשנים האחרונות בכל תחומי החיים. התפישה הבסיסית המניעה אותם היא שעל הערבים אזרחי ישראל "למצות את אזרחותם הישראלית", דהיינו, לדרוש מהמדינה מימוש מלא לאזרחים הערבים של כל הזכויות המוענקות ליתר אזרחי ישראל.
על רקע חוסר האמון של הממסד כלפי האוכלוסייה הערבית, התפישה הזאת מעוררת פחדים לא מעטים - הן באגף הימני של הממסד, שאותו מייצגת במקרה הזה לימור לבנת, והן באגפו הליברלי יותר, שאותו מייצג עמרם מצנע. אחד מבעלי התפקידים הממלכתיים שטיפל בעניין חיואר ביטא את הפחדים הללו בשיחה פרטית שניהל עם אחד מראשי העמותה. "היום אתם מבקשים בית ספר ממלכתי, הומניסטי ודמוקרטי, עם מעורבות הורים בניהולו", אמר, "ומחר תבקשו שהשב"כ לא יתערב בבחירת המנהל וצוות המורים שלו".
No comments:
Post a Comment